אלי גלזר, שלחם עם גידי, מספר:
חבר לנשק
הכרתי את גידי בשירות הצבאי שלנו. אמנם לא שירתנו יחדיו כל השירות הצבאי, אך נפגשנו כמה וכמה פעמים לתקופות של מיספר חודשים או שבועות, כל אחד בתפקידו הוא.
הכרתי אותו - את אישיותו ותכונותיו - למדתי אותו בצורה הטובה והמעמיקה ביותר - יחסית - בפגישתנו הראשונה; הוא - גידי - כחניך בדמ"פ (אימון צוות, מחלקה ופלוגה) - בו רכש את נסיונו המעשי הראשון בנושא הטנקים, ואני כמפקדו, אחד מהסגל שהעביר לגידי וחבריו את הנסיון בנושא. כבר אז, למרות היותו ענו וצנוע, התבלט ביכולתו הגבוהה והוא אחד המצטיינים בקורס, וזה היה ברור וטבעי: הוא לא היה צריך "להתנשא" כדי להתבלט, כי גידי הגיע אלינו, לשיבטה, אחרי שהייה ממושכת בקורס טייס ואחרי 30 שעות-טיסה בפוגה, ואנו ציפינו ממנו להיות אחד הטובים, ולא התאכזבנו. אז למדתי שגידי הוא - כמו חלק נכבד בנוער העברי, הישראלי - מבין הטובים, העומדים בראש הסולם מבחינת התכונות והיכולת. אך לא יכולתי עדיין ללמוד מהפגישות הקצרות שלנו במשך השירות שלמעשה הוא מבין העומדים בראש, אחד הטובים ביותר; זאת לא ידעתי לא במשך שירותנו המשותף, לא בשיבטה, לא בבה"ד ואף לא במשך 10 החודשים ששירתנו בביה"ס לשריון, כל אחד במדור אחר. אך זה היה עתיד להתגלות לי בצורה הברורה ביותר במלחמה, כאשר היה צריך לפעול מעשית בשטח, מול פני אוייב; כאן התגלה לי גידי במלוא תפארתו.
יצאנו למלחמה בבוקר יום א', ה-7.10.73, לאחר שבלילה הקודם התארגנו. אני יצאתי כמה שעות לפניו, כאשר שנינו היינו מבין אחרוני הפלוגה. גם במלואים יצא לנו לשרת יחדיו והיינו באותה פלוגה. אני, בדרכי להצטרף לגדוד שהיה כבר בתוך המלחמה, התעכבתי בסדנא משך יום וחצי לשם תיקון תקלה קריטית ולשם מציאת איש-צוות שהיה חסר לי בטנק. אחרי יומיים של נסיעות בדרכים לא מוכרות, כשמסביבי אנשים לא-מוכרים ויחידות זרות, הגיע גם גידי וצוותו לסדנא, לתיקון קטן - לא רציני - כאשר גם הוא מחפש את היחידה המקורית שלנו. התארגנו בסדנא - בבלוזה - למחלקה; גידי - מ"מ, אני - סמל ועוד שני טנקי סנטוריון מיחידה זרה, שגם היו בודדים, ויצאנו לתוך המלחמה כמחלקה. צורפנו לפי בקשתנו לאחת החטיבות - ושם הפנו אותנו לגדוד שרמנים. היינו מחלקת מג"ד עצמאית שקיבלה משימות במסגרת המחלקה - המחלקה של גידי. בדרך נשר מאתנו טנק אחד עם תקלה טכנית, ונשארנו מחלקה תקנית של 3 כלים. פעילותנו היתה די שגרתית יחסית לתקופת המלחמה - ביום היינו בעמדות המתנה, מול טנקי מצרים, בבלימה, ובלילה חניוני לילה. יריות, פגזים מתפוצצים מסביב, וטילי סאגר היו עניין של שיגרה ואפילו גיחות של מטוסי האויב מעלינו כבר הפכו לשיגרה; אך הפעילות היתה די איטית - ללא התפתחויות מהירות ורצינות - אופייני לקרבות-בלימה. מדי-פעם היינו עולים, יורים כמה פגזים ושוב יורדים להמתנה.
כאן התגלה גידי במלואו: מפקד מחלקה שלא ידע יום או לילה. היחיד שהיה כמעט יממה אחרי יממה ללא שינה, כל הזמן בתצפיות ובשמירה, כדי שאנו - כמחלקתו - נצא שלמים מכל המלחמה הזאת, ונהג להגיד לכולנו: "יהיה מה שיהיה עם הגדוד הזה, אנחנו נעשה את שלנו, כמו שצריך, ונשמור על עצמנו. רק כך נצא בשלום מכל זה". ואכן כך היה. הגדוד אליו צורפנו נוהל והונהג בצורה שלא הורגלנו בה. נהלנו חיי מחלקה עצמאית לחלוטין. אפילו לא סמכנו על שמירת חניון-הלילה שלהם ותמיד שמרו אצלנו במחלקה ללא קשר לשמירות של הגדוד, כאשר המחלקה נכנסה לחניון לילה מחלקתי, בקצה - בנפרד מהגדוד כולו. כך יצר גידי מחלקה, תוך כדי המלחמה, מחלקה למופת, והוא ללא פשרות ובעמל רב, על חשבונו, על חשבון מנוחתו, תמיד שמר, תמיד צפה וגם כשהיה צריך לירות עלה תמיד ראשון, ורק אם היה לו צורך בעזרה קרא לשאר הכלים.
כסמל המחלקה ניסיתי לארגן קצת את חיי המחלקה, כך שהיו בינינו תורנויות, גם לתצפית וגם לירי, כדי שגידי יוכל לנוח לעיתים. קצת דאגתי לשלומו, כי כמה זמן יכול אדם להנהיג כך מחלקה, והרי המלחמה כבר נמשכת שבוע ימים. אך גידי בשלו, הוא חייב להיות כל הזמן ער ודרוך, ולא ויתר. עשה הרבה מעבר למה שנדרש ממנו כמ"מ.
שמו של גידי - ומחלקתו - נישא בפי כל בגדוד. השרמניסטים לא הכירו את הסטאנדארט הגבוה של הצעירים יותר - הצנטריוניסטים. המג"ד ידע להעריך ולהוקיר את גידי כלוחם א"א והעמיד בפני מחלקתנו את הגיזרה הקשה של הגדוד. הוא ידע: על גידי אפשר לסמוך; וגם אנו, אנשי המחלקה, ידענו - על גידי אפשר לסמוך!
ואז, בראשית השבוע השני של המלחמה, נפרדנו - והפעם לנצח. באותו בוקר התפתח קרב שין-בשין, שלפניו היתה הסתערות קומנדו על עמדות ההמתנה שלנו. וגידי, שחזר מפינוי המט"ק השלישי במחלקה שנפצע מרסיס ארטילריה, הסתער לבדו על אותם קומנדו, מצויד בר.פי.ג'י. כשאני בא מאחור לעזרתו. כך נותרנו רק שני כלים פעילים. הכלי של גידי נפגע בבזוקה, הצוות כולו נחלץ - עם פצוע אחד, וירדנו כולנו להמתנה להתארגן מחדש. גידי עלה על הכלי השלישי שנשאר ללא-מפקד, ושוב עלינו לעמדות ירי לבלום את עשרות הטנקים שהגיחו מולנו, אך מפאת תקלה בקשר החלפנו כלים, כאשר אני עברתי לכלי השלישי וגידי עלה לטנק שלי, עם הצוות שלי. החלפה זו כנראה היתה גורלית, אחרי דקות לא רבות של לחימה ירדנו שוב להמתנה, כאשר דווקא בעת רגיעה, כאשר התקפת השריון המצרי נשברה, נפל פגז ארטילרי ליד הטנק שהיה שלי ועליו היה עתה גידי - כרגיל ערני, חציו מחוץ לתא המפקד - ורסיסים פגעו בו. פגיעה בגידי, שהיה מנהיג המחלקה, ניפצה את המחלקה ורק אני וצוותי נשארנו שלמים ובריאים מכל המחלקה, דווקא אני, שדקות מועטות קודם עוד הייתי על אותו טנק, שפגז מקרי מצאו, נשארתי בריא ושלם, וגידי, מפקד-המחלקה, שעבר לטנק זה כדי להמשיך במשימה של המחלקה, כדי שיהיה לו קשר למג"ד, נפל!
כלום לא מוזרות דרכי הגורל??!!
אליהו גלזר
חולון