סיפורו של משה רוזנר
גידי המפקד
משה רוזנר היה נהג הטנק שבו נהרג גידי כשהוא עמד חשוף בצריח. גם משה נפצע קשה בעת הפגיעה, ונפצע שנית כשחיכה לטיפול רפואי. הוא הועבר לבית חולים במרכז סיני ומשם הועבר כעבור כמה ימים לבית חולים באשקלון. משה הכיר את גידי רק בעת ימי הלחימה המשותפים - כשמונה ימים. בתקופה קצרה זו, התרשם ממנו משה עמוק וראה בגידי לא רק מפקד יוצא מן הכלל אלא גם חבר נאמן.
עם נפילתו של גידי, הרגיש משה חובה לעצמו לבקר אצל משפחתו של גידי ולספר על כל שעבר במשך שמונת ימי הלחימה. עוד בטרם הבריא יצא משה מבית החולים באשקלון - ללא אישור הרופאים - והגיע למשפחתו של גידי. נוצר קשר הדוק וידידותי בינו ובין המשפחה ומאז מבקר משה לעתים קרובות בביתה.
באחד מביקוריו, כשבועיים לאחר נפילתו של גידי, סיפר משה את סיפור-הגבורה של גידי. הסיפור הוקלט.
"ב-6 באוקטובר 1973 הגענו לבסיס בשעה 10 בלילה. גדעון ראה אותי. אמרנו שלום זה לזה וצחקנו.
נודע לי שגידי היה אחראי על המחלקה שלנו. על מנת להכין את הטנקים עבדנו כל השבת וכל הלילה ורק בשש בבוקר יכולנו להתקפל ולצאת דרומה. את גידי לא ראיתי כי הוא התקפל אחרי.
... ביום ראשון (7.10.73) לקראת הצהרים, בהיותנו בסדנא פגשנו שוב את גידי. הוא היה מאוד עליז ושאל: "חברה, מה אתם עושים פה?". סיפרנו לו שנתקענו בדרך ושאין לנו מפקד ואין תותחן, אבל אם נוכל להשיג תותחן נוכל להמשיך. גידי אמר שזו לא בעיה, שגם הטנק שלו לא בסדר והוא הכניס אותו לסדנא. הוא הלך לחמ"ל (חדר המלחמה) לברר לאן אנחנו צריכים לנוע. בחמש בערב הודיעו לנו להצטרף לחטיבה אחת - חטיבת שרמנים. יצאנו, בפיקודו של גידי, ארבעה טנקים. מיד עם צאתנו מבלוזה טנק אחד כבר פרס זחל. המשכנו הלאה שלושה טנקים. בדרך אמר לנו גידי להתפרס ומיד הרגשתי שיש כאן אדם שאפשר לסמוך עליו. צורת הפריסה וצורת ההתכנסות שלנו היתה כמו בתרגיל. והוא ניהל זאת יפה. הגענו לחטיבה והצטרפנו לגדוד שרמנים. בלילה היתה הפגזה וגידי אמר "חברה, תשמרו על קור רוח". ביום שני בבוקר (8.10.73) הפכנו למעין מחלקת מג"ד, מכיוון שהמג"ד ראה שיש מישהו שהוא יכול לסמוך עליו. יתר-על-כן, הטנקים שלנו היו חדישים לעומת השרמנים. כבר בבוקר נכנסנו לעמדות והתחלנו להילחם. אני מעריך שהטנק של גידי הוריד 3 או 4 טנקים...
לקראת ערב בא גידי אלינו ואמר: "המצב רציני מאוד ונצטרך להילחם כגדוד, ז"א נחפה על עצמנו, נשמור לבד, נתנהג ממש כאילו אנחנו פלוגה ולא מחלקה." דיברתי אתו, וצחקנו - כמה דמות שנוסכת ביטחון היה גידי. כולנו הרגשנו מעין ביטחון שבכל זאת המלחמה הזו תעבור ונחזור כולנו בשלום הביתה. כזה ביטחון הוא העניק לכולנו. אינני יודע איך, אבל התלהבתי מהדמות הזאת מהרגע הראשון. בעיני הוא הסתמן מהרגע הראשון כדמות אלוהית. הן במתן ההוראות, הן בביצוע. הוא לא היה מפקד כמו כל אחד. ברגע שאמר לעשות את זה ואת זה הוא קודם כל עשה בעצמו והיווה דוגמה. ברגע שאדם רואה את זה הוא אינו יכול לסרב. בלילה הוא אמר לנו "חברה, לכו לישון", אמרנו לו שעדין לא תדלקנו את הטנקים והוא אמר, "אין דבר, כשיביאו דלק אני אתדלק". מאוד התביישנו מכיוון שבכל זאת זה מביך כשמפקד אומר דבר כזה. לא היינו רגילים ליחס כזה.
...הזחלם של המ"פ החדש וטנק חטפו טיל. ראינו להבה פורצת. נשלחנו לאותו איזור ונעשה לנו רע. לעומת זאת גידי יצא מיד לדרך ואחר-כך שמענו אותו מודיע בקשר "הגעתי למקום". אנו הודענו למג"ד שאנחנו לא יכולים להגיע אליו מכיוון שאנו פחדנו לעבור באיזור הטילים. גידי שמע אותנו בקשר, הוא התקשר אלינו ואמר שהוא בא להוביל אותנו. הוא חזר והוביל אותנו בדרך מוסתרת מהטילים - השתוממתי איך הוא מצא אותה בכלל. יתר-על-כן, לא היתה לו משקפת (לאף אחד מאתנו לא היתה משקפת), ומשקפת עוזרת הרבה בטנק, בכדי למצוא שטחים מתים וכו'. הוא מצא את השטח כאילו הוא חי בו, כאילו הוא מכיר את השטח 20 שנה, עד כדי כך הוא התמצא בשטח ושלט בו.
...היה לנו חוסר בפגזים. לקראת ערב, כשהיינו צריכים להתקפל הודיעו בקשר לגידי שישנו טנק פגוע שנע וניקח ממנו את הפגזים. נסענו לעבר הטנק וירו עלינו. רציתי להכנס לטנק הפגוע ולהוציא את הפגזים אבל גידי אמר לי להישאר למעלה והוא יוציא את הפגזים. אמרתי לו "עזוב, תן לי להוציא". אבל הוא עמד על שלו ומיד נכנס לתוך הטנק במקומי.
לא הייתי רגיל ליחס כזה. בכל השירות הסדיר שלי לא הייתי רגיל שמפקד יבצע לבד, ויעבוד לבד. כזה הוא היה. הוא נסך ביטחון ולכן לא פחדנו כשהוא נמצא לידינו. חזרנו לחניון לילה, והתחלנו לשמור. גידי רצה להשתתף בתורנות השמירה אולם לא הסכמנו ושלחנו אותו לישון, רצינו שינוח. באותו יום לא היתה הפגזה והיתה לנו הזדמנות להתרחץ. היינו מאוד מלוכלכים. אני זוכר שגידי כתב מכתב הביתה.
...פחדנו מאוד, אבל מה שהחזיק אותנו היתה העובדה שגידי נמצא לידינו. הוא נסך ביטחון. אני באמת אינני יכול לתאר את ההרגשה הזאת - אבל לא רואים, לא רואים כל יום דבר כזה ואיש כזה - ביטחון כזה, כאילו הוא מג"ד או מח"ט, אני יודע שפקודה זו פקודה, אבל פקודה של גידי תמיד נשמעה טוב בקשר. הוא היה אתנו כל הזמן ואפילו היה עולה מידי פעם לעזרת התצפית לצפות על השטח. אמרנו לו, "גידי, למה אתה מסתכן". אבל הוא ראה את זאת כחלק מאחריותו. כך התנהלו הענינים עד שבת.
מיד עם תחילת ההפגזה המט"ק של הטנק השני לא הספיק להיכנס לטנק והוא נפגע מרסיס. הטנק שלי הספיק לסגור את המדפים, אך הטנק של גידי לא סגר מדפים וגידי היה עם הראש בחוץ חשוף בצריח. אמרנו לו "גידי תסגור" והוא סרב ואמר "מי יצפה על השטח?" כל אחד מאתנו פחד, כי פגז זה בכל זאת פגז. אבל אינני יודע איך שגידי לא פחד. הוא עמד זקוף וצפה על השטח כאילו מסביבו זה עולם אחר, אין פגזים, אין כלום. אינני יודע איך לתאר את זה אבל הוא חי כאילו בעולם אחר, כאילו לא נופלים עליו פגזים, שקט, שלווה, וברגע שרואים דבר כזה זה מעודד את החברה. קודם כל הוא היווה לנו מעין עיניים לשטח, כי אף אחד מאתנו לא ראה, הוא היה היחיד שראה. אני חושב שמפקד אחר היה סוגר את המדפים ואז כולנו לא היינו רואים. למרות שהוא ידע את הבעיה והסכנה הוא נשאר למעלה. ואז כאשר המט"ק הנ"ל נפצע הוא חילץ אותו, תוך הפגזה.
ובינתיים נשארנו שני טנקים. הטנק שלי והטנק השני בלי מפקד. ואז מרחוק הוא הודיע לנו שהאוייב עולה על הטנק שלו. הוא חזר אלינו ואמר שהמצרים מתחילים להתקדם ולעלות לעברנו. עלינו קצת עם הטנק למעלה על הגבעה והתחלנו לירות. גידי בא בריצה ועבר לטנק שלי. הוא סיפר לי שכשהוא טען את המקלע שלו התברר לו שלא היו לו כדורים במקלע ואז ראה מצרי שכיוון את הבזוקה עליו וירה. הטנק שלהם שותק - הקשר נפצע ברגל, הנהג היה די בסדר, ואינני יודע מה היה עם התותחן.
הוא חילץ את הקשר, סחב אותו 200 מטר, רץ אתו בחול לעמדות שלנו העביר את הפצועים לזחל הפינוי השני שבא מהגדוד. גידי חזר לטנק שלי והעביר את המפקד שלי, גלזר, לטנק השני וגידי עלה לטנק שלי.
גידי קיבל אישור לנוע לנקודת הפינוי. בינתיים התחילו לירות עלינו ותוך ההפגזה ובתידרוך של גדעון נסוגנו למילוי מחדש. התותח שלנו לא ירה הכי טוב, אבל גידי נתן לנו להרגיש כאילו הכל בסדר, הכול דופק, כאילו לא קרה כלום.
פצצת מרגמה התפוצצה על הטנק. גידי היה חשוף על הסיפון ונהרג...
...ועד היום אני שואל את עצמי למה הוא הלך, ולמה לא אני. אדם כזה, שהציל הרבה אנשים, שנסך ביטחון לכל המחלקה, ושלא פחד. אני יודע כי אם הוא לא היה, היינו כולנו משותקים ולא היינו יכולים להילחם. ובאמת לאחר שהוא הלך, קרה לי בימים הראשונים שפתאום כל העולם חסר לגבי. לא הכרתי אותו טוב לפני המלחמה, כלומר נפגשנו קצת במילואים, מידי-פעם, אבל לא הכרתי אותו בתור אדם כל כך גדול. קשה, קשה, קשה להיפרד מאדם כזה ולחשוב
שנפרדים לעולם ועד."
משה רוזנר
מ.א. 2033010
רח' אהרון 34
קרית מוצקין