עד כלות הנשמה סגן גדעון שנן ז"ל
גידי הלוחם
גבעה 20, בגיזרה הצפונית, מול קנטרה, היתה כתושת פגזים, ספוגת צלקות לאין ספור. אבל, היא החזיקה מעמד. כוח השריון הישראלי שנמצא עליה לחם בעוז כנגד כוחות עודפים, שלא חסכו באש כדי להתיש את כוחם של הלוחמים ולאלצם לסגת.
"פתאום", מספר אחד ממפקדי החטיבה, "מגיעה לעמדת הפיקוד הודעה בקשר שחי"ר מצרי רב עולה על הגבעה. לפני שהספקתי לתת פקודה כלשהי, אני רואה את הטנק של מפקד המחלקה, סגן גדעון שנן, מזנק קדימה, עובר על הרכס ומסתער על החיילים המצריים כשהוא מטאטא אותם במקלעים. בתוך כך, קיבל הטנק שלו פגיעה מבזוקה. התותחן שלו נפצע וגדעון עצמו ספג כוויות בפנים, אבל לא עזב את תפקידו".
מפקד-המחלקה הצעיר ("הוא היה איש מקצוע מעולה, אמיץ מאד ורב תושיה. ממש התאהבנו בו...") הורה לצוותו לפנות את הטנק, סייע לפצוע לעבור לזחלם-פינוי ושלח את שאר אנשי הצוות לנקודת ההיערכות. הוא עצמו זינק על טנק אחר, תפס את הפיקוד והמשיך בהתקפה.
או אז פתחו המצרים בהרעשה אימתנית על הגבעה. כשפלג גופו העליון בולט מן הצריח, הוסיף סגן שנן לנהל את לחימתה של מחלקתו, הסתער על כוחות החי"ר והשריון המצריים שהחלו בהתקפה. יחס הכוחות היה בבירור לטובת האויב. אבל גדעון שנן לא איבד את קור-רוחו. בטחונו העצמי דבק גם בחייליו, שרשמו לזכותם בזו אחר זו פגיעות מדויקות בכלי שיריון מצריים, שניראו עולים באש. מקלעיהם ירקו אלפי קליעים, חיסלו רבים מחיילי החי"ר.
הקרב נמשך שעה ארוכה, כשכל הנסיונות המצריים להשתלט על הגבעה עולים בתוהו. שוב ושוב נהדפו הטנקים המצריים באש תותחיו של השיריון הישראלי. סגן גדעון שנן גילה אומץ לב למופת, כושר מנהיגות, תושיה ודבקות במשימה - עד שהכריעו פגז אוייב שפגע בצריח הטנק שלו, בעיצומו של הקרב.
רם אורן