גידי אחי
פעם הייתי שמחה. הייתי מתרגשת מהר וצוחקת לעתים תכופות. הייתי שמחה בחלקי ובמה שיש לי, אבל משהו השתנה בי מאז...
מאז מלחמת יום הדין או ליתר דיוק מאז שגידי, אחי שאהבתי, נהרג במלחמה.
אהבתי את גידי, הייתי מצפה לשישי-שבת, שיחזור מהלימודים בבאר-שבע, כי הוא היה עוזר לי בהכל. בשבילי גידי היה דמות מיוחדת במינה. הוא לא רק היה אח, הוא היה גם חבר, גם מורה, גם אבא, גם מחנך, בעצם הוא היה כל מה שרציתי שהוא יהיה.
מחשבה נוראה מציפה אותי פעמים רבות, היא המציאות. המחשבה שגידי לא יחזור יותר, לא מסיני, לא מבאר-שבע ולא מאף מקום. גידי הלך לאן? אני לא יודעת ולא אדע. אבל גידי הלך.
כואב לי - שאדם צעיר ברוח ובנפש, שעדיין לא הספיק לטעום מהחיים, מת. ואדם זה לא יחזור לעולם, אף-פעם, אף-פעם.
ימים רבים במשך השנה קשים למשפחתי ולי, למשל: יום הולדתו של גידי, היום בו הוא נהרג, היום בו נקבר וטקסים שונים. אחד מימים אלה הוא יום-הזיכרון הכללי לחללי צה"ל. יום זה תמיד מלא בזכרונות ומחשבות, אך דבר שקשה במיוחד ביום זה הוא לעבור לשמחת יום-העצמאות.
קשה לשבת ביום-העצמאות ולצפות במישחק כדוריד לזכרו של גידי, ולחשוב שלפני שנתיים ראינו מישחק דומה רק ההבדל היה שגידי שיחק באחת הקבוצות המתחרות.
פעמים מיספר כשלא הבנתי דבר-מה הרהרתי לעצמי: "טוב; אם אני לא מבינה - גידי יסביר לי כשהוא יחזור". אבל המציאות שונה מהמחשבות וגידי לא חוזר.
דינה