כן כבר עברה שנה מאז אותה נקישה על הדלת שהביאה לביתנו את בשורת
האיוב.
ניצבים אנו כאן היום ליד קיברך אמא, אבא, מיכל, עידו, סבים, סבתות,
משפחה, מפקדים, חברים ועוד אנשים רבים שהכירו אותך במהלך חייך
הקצרים.
חשבנו לתומינו כי קיברך יישאר מיותם זמן רב, אך המציאות טפחה במהרה
על פנינו. החלקה כבר מלאה, נפתחה כבר חלקת קברים חדשה חללים
ממשיכים ליפול. בין מצבות הקברים שלידך, טמון גם ניב יעקובי שנפל
בפעולה כושלת של יחידת דובדבן. יום נפילתך הוא יום הולדתו.
ליאור מאז נפילתך הזמן עמד מלכת אך את הדברים שתיכננו לעשות בהיותך
בחיים, אכן עשינו כי זו היא למעשה צוואתך האילמת.
המכונית שהזמנו יחד סמוך למותך ולא הספקת לראותה עדיין מחכה לך.
המסיבה שתכננת נערכה ונכחו בה כמה מאות איש.
ערכנו לעידו את בר המצוה. מיכל התגייסה ואת הכומתה האדומה שלך היא
חובשת בגאון.
בבית החיים ממשיכים, כל תפיסת העולם והמציאות התמוטטה, הכל נספג
ונבלע לתוך החור השחור של האובדן, הכאב הנורא העמוק מחלחל וסופג הכל
אל תוכו.
אין ניחומין, האובדן הוא גדול וקשה מנשוא, אך המציאות שנוצרה חייבים
להמשיך מהמקום שבו עצרת, אין בחירה אחרת.
ליאור, לו יכולת לחזור ורק לחמש דקות לחיבוק אחד לנשיקה לפרידה, כי הרי
הלכת מבלי להיפרד.
רק בקשה אחת לי אליך אנא היה חזק שם למעלה כפי שהרגלת אותנו כאן
למטה.