אלבום תמונות
רביבים, 26.5.48
סבא חביב
המנהג לכתוב אליך בקביעות היה לי משכבר לזכרון מימי הילדות המתרחקים ונעלמים יותר ויותר בחיק העבר. אין זאת כי אם שאלה של גיל: רוצים לכתוב ושוב רוצים והיד בשלה. נרפית היא וסרבנית, אך זאת הפעם אכפתי עליה רצוני.
בימים האחרונים רפתה בתוכנו המתיחות. אמנם הדריכות והכוננות בחינת "בוא במחילות עפר" בעינן עומדות, אך יותר משאנו דואגים היום מפני רכב מצרים וחילו - לבנו לירושלים!
גם פה, ארחנו כאורח החיילים, אזננו עלינו ואנו מוסיפים מחפורת לתעלה - זה באת וזה ידו אוחזת השלח. אך לבנו לא יוכל לבלי לנוע עם אחינו הרבים הלוחמים והמחרפים נפשם על חומות ירושלים. פתאום היינו אף אנו מזועזעים מבית כנסת שנופץ וחולל. רואים אנו כי הידים, ידי עשיו הטמאות, המרעישות וההורסות, אינן אלא פקידי הנבל הגדול בווין - ראש לכלי הדמים של המערב הנאור וראשון בארצות הנצרות המתקדשת בדמנו שנות אלפיים.
איפה הפופ הקדוש? על פי השראה מקודשת קשרו קשר של שתיקה ההגמונים הארכי קדושים, אוכלי לחם הקודש, על החורבן הנעשה בירושלים. המעונה הקדוש מנצרת לא יחרד בבורו מן הרעמים הנשמעים בה. היום הם כולם חושפים שן ועינם זורחת בציפיית תנים - כי יודח ישראל ולא תהיה עוד ירושלים ליהודה. ציפיה נואלת. כמוני כמוך, סבי, אשר בטרם היות אבי, שמת ירושלים על ימינך, נושאים ברכה לכדור הנורה ולפגז המתנפץ: "פוצו בזעומי אלוה וחתו גחלים ראשם!"
אין אנו רוצים כי ירושלים שלנו תהיה בינלאומית - לכל הזאבים. מי יתן ויעמוד בנו הכוח לנתץ את אליל התרבויות הזרות אשר הוצבו בה. כי תדבר ידנו, ודאי יחרדו כל קדושי הגויים: ישראל עליך, הנוצרי! וצו ממורשת דורות ילחש: אל תחת, ישראל. ילכו להם ויתיחדו עם אלוהיהם במקומם!
רואה אתה, סבא: כאשר נגעו הנבלים בצפור נפשו היינו יחד, אבות ובנים, לוחשים אותה תפילה באמונתנו האחת.
עז הוא רצוננו לבוא ולראותכם, מן הסב ועד הנכד הפרוע (אל תתנו לו לראות את הכינוי כי את נפשי אני קובע...), אך אין ניתן הדבר. ואפילו היה זה בידנו והדרך פתוחה לבוא ולשבת שבת משפחה יחד - לא היינו באים כיום הזה, ולא מרוע לב וממיעוט "נטיה משפחתית"; אנו מרגישים כי הכרח לנו להיות כאן בכל רגע, לעמוד בזה כדי לקחת חלק בהכרעה, אם יוטל עלינו, חלילה, להתיצב מול הסערה המתבזקת.
ובכל זאת נבוא ויהיה זה בקרוב. וכאשר נשב יחד, נהנים מן הצוותא שכולנו קרובים, יהיה זה ככלות הכל, ואז ייראה העתיד באור בהיר יותר ואף אתה עמנו תיהנה מן החמדה הגנוזה בו.
המרוצה אתה מבנך החייל? הוא, כנראה, משוגע לקחת חלק בכל המלחמות, ואפילו הביא לעולם חיילים שאין להתבייש בהם. רק אמא נושאת בעולה של מלחמה זו יותר מכולנו יחד, אך בלא מדים. הבה נצדיע לה!
מסור שלום לדודים ולבניהם ואף למשפחת החיילים... ול"שייגעץ" צ. צבוט בשמי! חזק!
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח