אלבום תמונות
23.4
היש צדק בעולם? צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.
25.4
כתוב שה' הבדיל בין האור לחושך.
או שטעות טעו; אין כלל אור.
או שההבדלה היתה בלתי צודקת; הלילה ארוך מהיום.
26.4
פרשת נוח.
תיבת נח שטה על פני המים, שארית הפליטה שלהעולם. הצדק הנשאר מכל העולם הנחרב ע"י המבול. בודאי היתה כוונת ה' ליצר אח"כ עולם חדש שנח ובני משפחתו יהוו בו את הגרעין. אך האם נוצר העולם הזה? תכף אחרי המבול רצו האנשים לבנות מגדל שראשו מגיע השמימה... "הלא אם תטיב שאת, ולא לא תטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו, ואתה תמשל בו" (בראשית).
3.5
... גם השושנה נובלת כעבור יום.
5.5
מאמין אני בצדק, במוסר, באמונה, ביצירה, אך אים? אים? פרשת "לך לך" "ויאמר ה' אל אברהם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך..." (בראשית). זו הייתה הבטחה.
"ויתן לו מקל ויאמר לו: לכה. גנב אור לעינים, קנה אויר לנשימה" (ביאליק).
זו היתה המציאות.
780 נוסעי סטרומה. מה עלוב הקרון הבודד, בדרך השוממה, הארוכה.
12.5
משהכל שלם בגופך. אין אתה שם לו לב. רק משנפצעת, אתה מתחיל להעריכו.
5.6
אין אתה יכול לעורר אהבה. כי היא מעוררת אותך, אין אתה יכול להצביע על זו, או על זו, "אותה אני אוהב", האינסטינקט יאמר לך זאת.
6.6
יש באדם שני "אניים", אחד אוהב ואחד אויב. הראשון מוחל, סבלני מסנגר, השני מבקר, צועק, מקטרג.
מבין שני אלה "האוהב" הוא ידידי, עם "האויב" אני נפגש רק בשעות "מרה שחורה".
התוגה, "המרה השחורה" צורך רוחני לאדם, כי בשעתה רואה האדם את העולם בעינים פקוחות. אך למען שקוע "במרה שחורה" נחוץ כח רוחני יותר חזק. כי האדם אוהב את הנוחיות...
20.7
"אתם, הנוער, אין לכם כל זיקה לדת"?
אך, היכן מסתתר אותו שד שנטע בנו "אי רגישות" זו לדת?
אי אפשר לומר שהנוער נברא רק בכדי "לשנוא" את הדת, או שהנוער "שונא" את הדת. יש גורמים וסיבות שהניעו אותו לזה.
הנוער, בהתבגרו נתון לתנודות חזקות של רעיונות מתנגדים. מי דואג להצבת רגליו בדרך הישרה. רק משנצח הרעיון הרע, תיכף טענות ומענות, צברה.
כשהאם יושבת בגינה עם בנה, היא "מחנכת" אותו. מלמדת אותו לבקש "סליחה". לשאול "מה השעה", ולא "איך השעה?" לא לזרוק קליפות גרעינים על האדמה וכו'. אך מעולם לא פגשתי באם שתאמר: בני הרם את הנייר מעל האדמה וזרקהו לפח". נכון מה שאמרו: "את הבן יש לחנך 18 שנה לפני הוולדו".
כשבנה מכה אחר היא צועקת מרחוק: "עזוב אותו", אך כשבנה מוכה היא נחפזת להרביץ למכה.
כשבנה בוכה, היא מנגבת עיניו, "מפנקת" אותו, נותנת לו סוכריה, אך כש"בן" אחר בוכה, היא לא תלמד את בנה ללכת ו"לפייס" את חברו.
"אל תלך אליהם, הם ילדים רעים"... במקום להסביר לו מדוע הם "רעים" והוא "טוב" היא נוטעת בו שנאה לבני חברתו, ורק אז רצונו מתגבר להתקרב אל אותם הרעים.
"אל תלך לשם, תיפול"... וכשהוא הולך, ונופל, היא באה במרוצה וצווחת: "הא, אמרתי לך, הזהרתי אותך, עכשיו "טוב לך"... כל זה לוקח חמישה רגעים, אך היא יכולה לאמר לו דבר אחר: "אם תפול, תקום תיכף" כי אז לא היתה אצלו סכנת הנפילה גדולה כל כך, ואולי לא היה נופל כלל, וענין זה היה לוקח רק שני רגעים.
"נקה את מכנסיך" היא צריכה לאמר לו, אך היא מרביצה לו וצווחת: "מדוע לכלכת את מכנסיך"? פתיה, גם אם ידע הקטן מדוע הוא יפחד לספר זאת. כי את תרביצי לו.
כן, זה הוא החנוך, וכשהחנוך גדל, קוראים לו "סברה". כשהבת קטנה, קונים לה בובה, במקום לקנות משהוא יותר ממשי, יותר חינוכי, וכשבת זו "צומחת" לנו בחורה הזוכרת איך בקטנותה סרקה את בובתה, איך פנקה אותה, איך דאגה לשמלותיה.
19.9
רק שלשה הם הדברים שאפשר לתת בהם אמון: לב פרח, לב אם ולב אמן. אך על האדם להזהר מפרח משכר כי יקרה גם שהוא משקר. עליו להזהר באם, היא מוכנה לעשות מעשים נוראים האסורים לפי החוק ומותרים לפי חוקי האמהות. ועליו להזהר מאמן, כי לפעמים האמונה באמנות מסנוורת את עיני המאמין עצמו ואז הוא רואה את הסובב אותו רק באור של אמונתו שלו.
אבל אפשר להאמין בטבע, באמהות ובאמנות.