הבו לי סלע, סלע איתן.
למחוץ בו כאב, כאב אכזר.
אבו לי עולם גדול אין-סוף
לחבק ולשחק בפרץ של סבל.
תנוני לרוץ על פני השווקים ההומים
ולפרוץ בחלם של סער.
אזעק בקול חמס לנגד העולם
ואבכה בזעם נחר: על מי?
אפרוש כפי אל הבלתי נודע,
ואשאל בקול זוועות: "מדוע?..."
ניסן, תש"ח