אלבום תמונות
שדרה רועשת, ברוח, בפרברה של העיר,
מתארכת, נעלמת במרחק, אל הים...
אני צועד בין שתי שורות העצים.
חוזר בחשאי, לבדי, אל הים.
- עם השדרה המתארכת, מאחורי, הולך ושוקט
שאון מרכזי העיר העליזה.
הולך וגובר, סביבי, עם הכפים המתגלים
שאון גלים זונקים וחזורים.
- אפלה גדולה מעורפלת בחוף השומם,
אפלה גדולה נרעדת בין קצפי הגלים,
אפלה גדולה ומאוימת מעל, באופק
רק אור ירח נוגה, בין קרעי עננים שטים ברוח.
- כך פגשני הלילה הים ההומה
עם צאתי מהשדרה הרועשת,
כך נצבתי דומם אל מול גליו,
נדהם, כורע ואומר: חזרתי.
מעולם לא ראיתי גלים כה גאים
נשאים בקצפם בסערה מתנשאת,
מעולם לא שמעתי סימפוניה כה אדירה
במרגלות אותן הגבעות - ממולם,
קולות כה טמירים - מתפרצים
בהמיה כבירה עצובה,
שברי בכי אנקות של נמפות,
שירת הלל ואבדן של סירנית.
דומני הכל פורץ בבכיה מתנשאת
הכל נזעק בצעקה חרישית:
גלים, גבעות, סלעים, אפלה וקרעי עננים.
ואני, אף אני נסחף בסערה...
האמנם רק ליל חורף רגיל
הומה כאן על החוף השומם?
או גלים נזעמים על בגידתי האובדת?
או לב הנכתת בסערה הרוגשת?
אדר, ת"א