אם הטיפוס היהודי מתימן מסמל את התמימות והטוהר, האמונה ויפי המידות, אהבת האדם והצניעות, דבקות באידיאל וקנאות קדושה, מסירות בלב ונפש להגנת הארץ והמדינה, הרי זה אברהם עטרי שמיזג בתוכו, באישיותו ובעבודתו היומיומית את כל הסגולות האלה. הוא היה קטן ורזה עם זקן דליל ושחור. החיים של עטרי בצוללת היו קשים מאוד, למרות שהיה "רק" טבח. לבשל ל-65-69 אנשים זה לא פשוט, משימה בלתי רגילה ממש. המטיבח היה קטן מאוד, סגור משלושת צדדיו ופתוח רק מצדו הרביעי. כל האביזרים של המיטבח היו מרוכזים בחדר הזעיר הזה באיצטבות על גבי איצטבות יחד עם מוצרי הבישול ומצרכי המזון שצריך לבשל. אך התנור, הגדול מאוד יחסית, תופס את כל החדרון ונשאר רק מקום פנוי אחד באמצע המטבח הזה, מקום המספיק לאדם אחד לעמוד ו"לנצח" על כל מלאכת הבישול. והתנור הזה מפיץ חום עד לחנק, הזיעה ניגרת ועטרי עומד ועובד בלא הפוגה, כדי שהבחורים יהנו יותר, שיהיה להם טעים יותר. עוזרי הטבחים היו מתחלפים. עטרי מעולם לא היה מתחלף, כי האחריות שרבצה עליו לא הרשתה לו זאת. היו רואים אותו לעיתים "נח" בישיבה מאולתרת ובשינה חטופה, כשהוא יושב מכורבל על המדרגה של המטבח, כשידו תומכת בראשו.
עטרי לא היה מסוגל להעביד אחרים. אך בעצמו ידע לעבוד הרבה מאוד, הוא סחט מעצמו את הכל. ארוחותיו היו מצויינות. כל ארוחה הכילה ארבע מנות. וכל מנה היתה מלאכת מחשבת ומאמץ בלתי רגיל. ואיש לא ידע במה ואיך הוא משיג כל זאת: האם בכישרונותיו המיוחדים או בהתמדתו המאומצת? רק בזמן האכילה היו חוזרות ונשנות קריאות ההתפעלות של הצוללנים. את האוכל הטעים הירבו כולם לאכול, אך עטרי בעצמו לא אכל הרבה. הוא היה שלד של עצמות ותמיד עייף. אך האוכל כתמיד היה טוב.
דני וילר (רב-אל)