רס"ל אברהם עטרי ז"ל

איש הדת בצוות "דקר"

חנוכה תשכ"ז. ערב ראשון של חנוכה, שמדליקין נר אחד. זה עתה חזר אברהם עטרי מביקורו בבית-חולים ליולדות: ראומה רעייתו ילדה את בנם בכורם. אברהם עטרי לבוש היה מדי חיל-הים, הסיר כובעו וחבש כיפתו השחורה, הציב חנוכיה על אדן חלון דירתו החדשה שבראש-העין, והדליק נר של חנוכה. שמונה ימים לאחר-מכן הכניס את הבן בבריתו של אאע"ה וקרא שמו בישראל: חנניה-פניני. למחרת עם שחר מיהר ועזב את הבית, החיש צעדיו לבסיסו, בסיס חיל הים.
כבן עשרים ושמונה היה אז אברהם עטרי. בעודו זאטוט בא עם הוריו ארצה. הוא ושלושת אחיו הבוגרים נולדו עוד בעיירה עטר שבתימן. יחד עם אבא ר' שלום עטרי, עם אמו ואחיו, באו להתגורר בראש-העין, לאחר שהועלו ארצה, דרך עדן, ב"מרבד הקסמים". כאן גדלה המשפחה, עוד שתי אחיות נתווספו לאברהם עטרי. בהגיע אברהם לגיל ה"חדר" - החל לומד בבית-הספר של "אגודת-ישראל" שבראש העין. כאן ישב על ספסל אחד עם חברו מילדות, אברהם דהרי. כשסיים את בית הספר עבר ללמוד בישיבת יהודיה, וקנה תורה מפי רבי נסים תורסי, ורבי יוסף עטרי, אחיו, שהיה מלמד באותה ישיבה. אותן שנים השתלם גם בלמודי-חול, בבית-ספר-תיכון-של-ערב, אף הוא בראש-העין.
כך היה בימות החול. בימי שבת ומועד היה אברהם הולך עם אביו לבית הכנסת, ולאחר סעודת שבת היה יושב עם קרובו, מתניה עטרי, ויחדיו לומדים גמרא, רמב"ם, זוהר.
הגיעו ימי גיוסו של אברהם עטרי לצה"ל. אין יודע מנין רכש אברהם את חיבתו לים ולדכיו, אך מיום שנתגייס חוזר היה לעתים קרובות על הפסוקים: "יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים; המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה". הוא נתגייס לחיל-הים, ולבש בגאון את מדיו הצחורים.
עברו שנות שירות-החובה. אברהם לא יכול היה לנתק עצמו מן הים. הצטרף לצבא הקבע. אותה עת שירת כאחראי על הכשרות. הוא נתחבב על כל יודעיו, והכל אהבו לצטט את אברהם, ולא ידעו שהם מצטטין פסוקים מן המקרא ששגורים היו בפיו...
כבן עשרים-ושש היה אברהם כאשר הכיר את ראומה. בת שכנים היא ראומה, נערה נאה ותמירה, שחוט-של-חן משוך לה על פניה. ראומה נערה משכילה היא, בוגרת מוסד "אור-החיים" שבבני ברק. כאן, במזיגת החינוך של מזרח-ומערב, של בית אבא הבא מתימן עם מחנך הבא מאסכולה של "תורה ודרך ארץ" באשכנז - גדלה ראומה. עתה, כשמאזינים אנו לדבריה - הריהן מזיגה מופלאה של פסוקי מקרא עם ציטטין מדברי חז"ל, ברקע לשון-עברית נקיה. אברהם נשא את ראומה לאשה בט"ו במרחשון תשכ"ו. ראומה קשורה היתה לבית הספר "בית-יעקב" בפרדס-חנה, שם לימדה; אברהם קשור היה לנמל חיפה ובסיס חיל הים. עמדו ושכרו לעצמם דירת-מגורים בחדרה. אלא שבינתיים הרתה ראומה ללדת, הפסיקה ללמד, ואברהם וראומה עטרי קנו לעצמם דירתם החדשה לא הרחק מבתי הוריהם. כאן בראש-העין, בדירתם החדשה, הדליק אברהם את נרות החנוכה, בהיוולד להם בנם-בכורם, חנניה-פניני. הנה חדריו, ארון הספרים שלו, המלא ספרי קודש, "מקראות גדולות", משנה תורה להרמב"ם, זוהר וכיוצא באלו.
ראומה מרבה היתה לישב בביתה, גידלה את פעוטה. אברהם צמוד היה לספינותיו: הוא נתמנה כטבח בצוללת. מכין היה מטעמים-מזרחיים לחבריו שבצוללת, והכל שבחוהו. ידעו: אברהם עטרי הוא בחור דתי, שומר תורה ומצוות, וידיד נאמן לכל רע ומודע. מפעם לפעם, בעיקר לימי שבת וחג, ממהר היה הביתה, אל ראומה ואל חנניה-פניני. שני בתים היו לו: הצוללת וביתו שבראש העין.

"בצוללת אחיה ובצוללת אמות"

ערב שבת בראש-העין. השוק מלא מפה לפה, קונים ומוכרים ומכינים צרכי שבת. ככל שאנו קרבים אל הבתים - עולה ריח חריף של תבשילין. הנה בתי השכון העממי.
"אברהם וראומה עטרי" רשומה כתובת על הדלת. אנו נכנסים: סעודת-שחרית של אבלים.
על שמיכות פרושות על הקרקע, סביב לקרשים המונחים על לבנים, יושבים בני המשפחה. כאן יושב האב, ר' שלום, בן התשעים-וחמש, האם, האח יוסף, שתי האחיות, מתניה קרוב המשפחה, הידיד אברהם דהרי, ורבה של ראש העין, הרב משולם. יושבים ואוכלים - כולם מתוך קערה אחת שבתווך מאכל מיוחד של אבלים מתובל בביצים קשות. "אבל אין לו פה". נרגילה עוברת מפה לפה. האחות מגישה ביצה קשה לידי ראומה, היושבת בירכתי השולחן, מוסיפה לה מלח על הביצה. ואז עולה קולה החנוק של ראומה: אין לי עוד צורך במלח. גם כך רע ומר לי, מלוח לי, כל חיי יהיו מעתה רעים ומרים...
ראומה מתעלפת. בנה הקט, חנניה-פניני, מתרפק עליה. מתיזים עליה מים. עתה קם הרב משולם ואומר דברי נחמה. נוטלים ידים, מים-אחרונים, והרב מברך: "ברוך מנחם-אבלים שאכלנו משלו - -"
מספר לנו יוסף, אחיו של אברהם:
- "אברהם שירת בצוללות "רהב" ו"תנין". גס כאשר אמרנו לו: אברהם, עלה מן הצוללת, עבוד עבודה רגילה של שמונה-שעות, ושמח עם אשתך ובנך - משיב היה: "אני קשור לים. אחיה בצוללת ואמות בצוללת...."
נשמע קולה החנוק של ראומה:
- כן, ניבא ולא ידע מה ניבא..
ממשיך האח:
"הוא היה הטבח, והמשגיח על הכשרות, בעת האחרונה הועבר לצוללת "דקר"...
נשמע קולה של ראומה:
- כן, הוא הועבר ל"דקר". "דקר" דקרה לנו את הלב. "דקר" דקרה לי בלב... שנתיים וחמישה חודשים נשואים היינו, ומזמן זה לא ראיתי את אברהם אלא כשנה ותשעה חודשים. תמיד ידע כי הים קורא לו, כי חבריו בצוללת קוראים לו... רבים היו שרצו בו. יחידות בצי תבעו כי "אברהם עטרי" יהיה בשירותם: נאמן ומסור היה, וידיד לכל חבריו. תמיד הייתי אומרת לו: אברהם, תשתחרר ונחיה במנוחה. אך הוא חזר לים. בזמן שישב בחוץ-לארץ, כותב היה אלי מכתבים כל יום. היה שואל: יש כבר שיניים לחנניה? כמה שיניים יש לו? האם כבר דיבר חנניה? איזה מלים דיבר? מהיום, חנניה שלי, אף אחד לא ישאל עוד עליך, אף אחד לא ישאל עוד על שיניך ועל המלים שאתה מוציא מפיך... כן, חודש וחצי היה אברהם בבית, עד שקראו לו. וימים מספר לפני ראש השנה - טס לאנגליה, הצטרף אל צוות "דקר" - "דקר" שדקרה לי בלב - -
מתניה עטרי, הוא קרובו של אברהם. יותר משהם קרובים - הם ידידים-בנפש. אף כאן, בבית שבראש-העין, גרים הם דלת-ליד-דלת. מספר מתניה:
- גם ימי מלחמת-ששת-הימים לא עברו על אברהם במנוחה. בשובו הביתה לחופשה לא היה מרבה לספר, כי אסור היה לגלות את המכוסה. אך חבריו ספרו לנו, כי באחת הפעולות, בעלות חבריו מן הצוללת, היה אברהם עומד על כבש הספינה, ומאחל לכל אחד מחבריו הצלחה במעשה-המלחמה, תוך צירוף הברכה-המשולשת, ברכת-כהנים: יברכך, יאר, ישא. משהועבר אברהם ל"דקר", אף כאן שירת כטבח, הקפיד על מאכל כשר, וחבריו שמחו בו ובמעשי-ידיו על המאכלים הטעימים שהאכילם.
מוסיף אברהם דהרי, חברו מילדות של אברהם, שהוא נהג "דן" היום:
- בני גיל אחד אנחנו. יחד ישבנו על ספסל הלימודים, יחד גדלנו כאן בראש-העין. אהוב היה אברהם על כל חבריו, וכיום מזכירים אנו אותו בצער וביגון. "צר לי עליך, אחי..." צנוע וישר-דרך היה, צר לי, צר...

"מתי תשוב?"

הידיעה הראשונה בדבר היעלמה של "דקר" הגיעה לה, למשפחת עטרי, מן הרדיו. מספרת רעייתו של אברהם, ראומה:
- תחילה שקטים היינו. אך עצבוננו גדל מיום ליום. ברבות הימים בקרו אצלי הרבה מחבריו של אברהם, ששירתו עמו בצבא. באה גם אשתו של האלוף שלמה הראל, מפקד חיל הים. מה יכולים הם לנחם אותי? מה יכולים לנחם את בננו הקטן? הוי, אברהם, אברהם, מתי תשוב? מתי תשוב?
ראומה סופקת כפים. פורצת בבכי מיבב. נכנסים אנו לחדר שני. ראומה מוציאה מן הארון את אלבום התמונות שלהם. היא פותחת את האלבום, והתמונה הראשונה - תמונתם של אברהם וראומה בעת חתונתם. ראומה פורצת בבכי, מתעלפת ונופלת על התמונה - -
התחזקה ראומה, יושבת היא ישיבת אבלים, על הכר שעל הרצפה. בידיה מחזקת ראומה בבנה הקט. כיתר בנות הבית, אף היא חובשת שביס לראשה. פניה הנאות שטופות דמעה. עתה מביטה היא מעבר לחלון, ומשוחחת כמו לעצמה:
- אמנם מעטים היו ימיו של אברהם בבית. כל שעה של פעילות, פעל בקרב יחידתו. אך באותם ימים ששהה בבית, גם בשבתנו בחדרה וגם כאן בראש-העין - היו לנו ימי שלווה וחדווה. פעמים הרבה הייתי מספרת לו את שעבר עלי בבית-הספר, בעיות התלמידים ובעיות המורים והמורות, והוא היה מקשיב לי, מאזין - ופותר לי הרבה מהבעיות שהתקשיתי לפתרן. בלילות שבת, בשעת הסעודה, בין מנה למנה - היה אברהם נותן בזמירות-של-שבת קולו. ביותר זוכרת אני את קולו בזמר של שבת: "אלקים תן במדבר הר / הדס, שיטה, ברוש, תדהר / ולמזהיר ולנזהר / שלומים תן כמי-נהר /" ולאחר הסעודה והזמירות - יושבים היינו ליד השולחן, חומשים פתוחים לפנינו, ואברהם לומד היה עמי בפרשת-השבוע, שמתוכה פתח אברהם בשיחה שנתגלגלה פעמים הרבה עד מאורעות הימים-האחרונים, שעברו עליו, בשרתו בצוללות "רהב", "תנין" ו"דקר". כאשר עברנו מדירתנו הארעית בחדרה, לביתנו זה שבראש-העין - כמו נפתחו בפני אברהם חיים חדשים, וכן גם בפני. צפינו אז לבננו-בכורנו זה. בשיחות של חדווה היה אברהם רוקם בפני את תקות הימים-הבאים, אמר: "ראומה, את לא תעבדי יותר מחוץ לבית. תהיי כאן, תגדלי את הבן, תחנכי אותו - וכשהוא יגדל, גאה יהיה על אביו איש חיל-הים ועל אמו המשכלת". פה, בראש העין, ידע אברהם כי לא ארגיש עוד בדידות, כפי שהרגשתי בחדרה. כאן גרים הוריו והורי, גם גרות משפחות קרובות לנו; ובהעדרו של אברהם מן הבית, יהיו הם לי לאחיעזר ולאחיסמך! ואז נולד חנניה-פניני. לא היה מאושר מאברהם אותו יום, ולא היה מאושר ממנו ביום שהכניסו בבריתו של אאע"ה. פדיון-הבן לא ערכנו לבננו, שכן ממשפחת לוויים היה אברהם. וכאשר עברו שבועות וחודשים, אברהם היה בא משרותו, רואה את הבכור הגדל, ולבבו מלא חדווה ושמחה. אך עתה, הכל נגמר, הכל חלף. הוי, אברהם-אברהם, מתי תבוא? מתי תשוב, מתי תשוב? הנה ראומה רעייתך ממתינה לך, הנה חנניה-פניני עיניו מצפות לך, הוי, אברהם, אברהם - - -
אברהם עטרי, אחד מן הששים-ותשעה שאבדו באח"י "דקר". בחור דתי, נאמן וטוב. בן עשרים ותשע היה בנפלו, ובוכים עליו הוריו, אחיו, אחיותיו, עם ראומה רעייתו וחנניה-פניני בנו.