כ"ג סיוון, תשנ"ט
7 יוני, 1999
(דברים שכתבתי לפני כ-30 שנה לחוברת שהוצאנו לזכרו של יענק'לה)
אני יושב ליד השולחן, ומולי שישים ותשע תמונות. לפתע מתברר לי אחרי עיון בהן - כי אני מכיר הרבה מאד פנים, כל הצד השמאלי של עמוד העתון, ובו תמונותיהם של צעירי הצוללת "דקר", הרב"סים, הטר"שים והטוראים, מעלה בי זכרונות מהטירונות.
עברנו אותה יחד, באותה יחידה, אהל מול אהל. כל כך הרבה פנים מוכרות. יוסף סויסה, נמרוד דרורי מרעננה, רב"ט יוסף זוהר הדתי, יצחק מרקוביץ, יעקב וקנין, יובל שמואלי, אליעזר שרוני, משה נדיש ומיכאל הפנר מירושלים, יהודה בלולה. כל כך מוכרים. פנים שנתקלתי בהם בלילה, בשמירה, בחדר האוכל המאולתר, בין באמונים, בשבתות - כשאכלנו יחד מקופסאות השמורים, או כשהיינו מתאספים באחד האוהלים ושרים.
היתה להם טירונות קשה, לחברה האלה, החליטו לעשות אותם קשוחים, מגובשים. כשהיינו כבר שוכבים במיטות, בלילה, עוד היינו שומעים את קולות המ"כים שלהם, את צעדי הריצה, ההתנשפויות, הקללות.
היה לי חבר מצוין בין אותם, שכבשו כבר אז כובע לבן של חיל הים: יענקל'ה מזרחי. שנתיים בחדר אחד בפנימיה. עכשיו התמונה שלו ניבטת אלי מעל אותו עמוד עיתון, עם שישים ושמונה חבריו.
יענקל'ה. עד היום בו הוכרז רשמית ש"דקר" איננה, והחברה שבה נמצאים על קרקע הים - עד אותו היום לא יכולתי להסכין למחשבה, שכל זה יתכן.
היתה תקווה שאולי הם יחזרו, ויגיעו. בלילות לא ישנתי, הזיתי כי הנה הם מגיעים עם "דקר" לחוף הרצליה, ויענקל'ה יודע שיש לו כאן חבר, בהרצליה, ומביא את כולם אלי הביתה, היו פעמים שרציתי ללכת לשפת הים, לעמוד ולחכות, וחייתי באשליה שהם יגיעו דוקא למקום שבו אני עומד.
הימים הגשומים של החפושים, כשנסעתי באוטובוס לתל אביב, ולפתע, בדרך, מעבר לשמשה, נגלה לעיני הנוסעים הים, כל המבטים הופנו אליו - וגם הם חפשו, בעיניהם, אולי הם יראו משהו, שאחרים, המחפשים בים לא ראו.
לא מצאו דבר. המשכתי לקוות כי יענקל'ה וכל החברה האלה ישנם באיזה מקום, הם חיים והם יבואו. והם לא באו. ועכשיו אני יושב ומספיד חבר, שחייתי אתו יחד ארבע שנים. חבר בן עשרים ואחת. הוא היה בחור נח ושקט מאוד. רציתי לגור עמו, יחד אתו, כך קיוויתי, אוכל לחיות טוב יותר, בשלוה בלי מריבות ואוכל, אולי, גם ללמוד טוב יותר, כך קיוויתי, כי יענקל'ה מזרחי היה תלמיד שקדן וחרוץ, היה יושב ולומד שעות ארוכות (כשניסיתי בזמן האחרון למצוא איזה תמונה איתו או שלו באלבום שלי לא מצאתי אף אחת. כי אנחנו היינו מצטלמים בשבתות, ויענקל'ה ישב אז ולמד). הוא היה מתעמק, ולומד על פי ספרי עזר, ברמה אקדמאית בו בזמן שאנחנו הסתפקנו בדובשני וקאסוטו.
הוא היה בחור עדין! וכשפעם אחת התקוטטנו, למרות שהייתי משוכנע בצדקתי היו לי יסורי מצפון על כל הסתכסכתי אתו, הרגשתי שכנראה אני לא בסדר, כי הוא איננו יכול להיות לא בסדר, ולאחר יום של לבטים הלכתי ובקשתי את סליחתו.
הדבר הראשון בו אני נזכר, כשאני חושב על יענקל'ה, הוא חולצתו הלבנה. הוא היה סמל הנקיון. אנחנו היינו תמיד מסתובבים בבגדים לא נקיים ביותר, בהיותנו רחוקים מידה המטפלת של האם, יענקל'ה היה לבוש יום יום חולצה לבנה ומגוהצת. היינו מקנטרים אותו, וקוראים לו פקיד, בעל צוארון לבן.
כן, ה"פקיד" הזה, הבחור העדין והאצילי הזה התנדב לשרת על צוללת, מעולם לא הבינותי מה דחף בחור כל כך לא מזיק, כמו יענקל'ה להתנדב לשרות מסוכן כל כך. ומה עוד, שמעולם, בעשרות השיחות ששוחחנו, ובאלפי המילים שהחלפנו, הוא לא דבר על ים וצוללות. והוא הלך והתנדב ונשא בכל סבלות הקורס, לא נשבר.
בפעם האחרונה פגשתי את יענקל'ה מזרחי בתחנה המרכזית בתל אביב הוא בא חיפה והיה בדרכו הביתה - לבאר שבע. לא הספקנו לשוחח הרבה. הוא ספר כי הקורס קשה, כי החברה טובים, כי הכל בסדר.
מאז לא ראיתיו עוד. ולא אראה אותו. אני יושב ליד השולחן, מסתכל בתמונות ומספיד חבר שאיננו. אני עדיין מסרב להאמין כי אכן הוא איננו אני יושב ומספיד בחור בן עשרים ואחת, בחור שקט ונעים חבר מצויין.
ולפתע כל התמונות, כל הפנים המודפסות על עמוד העתון - נראות לי מוכרות יותר ויותר.
הם כולם היו צעירים וטובים, גברים, שהמזל לא האיר להם פנים, וגדול הכאב מאוד.
אריה סקורניק (גולן)
תוציאו אותה!
(נכתב לאחר גילוי הצוללת "דקר" בעומק 2,900 מ' ליד האי כרתים בחודש מאי 1999)
זהו קטע לגמרי ריגשי. שום יחסי עלות-תועלת. צריך למצוא את הדרך ואת הכסף (אולי מגבית לאומית מיוחדת?), כדי למשות את "דקר" מן המצולות.
שלושים ואחת שנה חיכינו כולנו לרגע הזה המשפחות והחברים (עכשיו) כשהיא סוף סוף אותרה צריך להעלות את הצוללת הטבועה שלנו אל היבשה, ולהציב אותה בהר הרצל, בדיוק במקום שאליו היינו באים כל שנה לטקס האזכרה הממלכתי. ואם אין בה כבר גופות, היא תהיה קבר האחים שלהם, כי מקום קבורתם כבר נודע.
רב"ט יענקל'ה מזרחי, ממחזור ג' בפנימיה כמו כל שישים ושמונה חבריו, שהיו ב"דקר", לא עשו חישובים, אם כדאי להם לשרת בצוללות. הם פשוט התנדבו, בלי לשאול אם זה משתלם ושילמו ביקר מכל.
ועכשיו אנחנו חייבים להם בלי לבדוק כדאיות, בלי לחשב חישובים הרי את החוב האמיתי ממילא אי אפשר להחזיר ליענקל'ה וחבריו.
אריה גולן - סקורניק
מחזור ג' של פנימית בויאר