את בן-דודי, צבי, פגשתי לראשונה לפני עשרים ושלש שנה בהיותו נער כבן ארבע עשרה: הוא בא לחפשני במחנה של הצי המלכותי הבריטי בחיפה, לאחר שהצליח לאתר את כתובתי אצל בני-משפחה אחרים, שהיו אותה עת . בחו"ל. לא ידעתי כלל על קיומו ושמחתי מאד עת נודע לי, כי הוא ואחיו, ייבדל לחיים ארוכים, הצליחו להימלט מציפורני החיה הנאצית עוד בשנות המלחמה. פגישותינו באותה תקופה ועד לאחר מלחמת השחרור היו נדירות. ידעתי רק שהוא נמצא אי-שם בנגב, משרת בפלמ"ח, הצטרף ל"שועלי שמשון" והיה בין המגינים האחרונים של קיבוץ יד-מרדכי, אשר חולצו מן המקום לפני נפילתו לידי הצבא המצרי, וכל זאת בגיל שמונה עשרה שנים בלבד.
לקראת סוף מלחמת השחרור הועבר לחיל- הים, ומאז תכפו פגישותינו הן בנמל והן בבית. למדתי להכירו, לאהוב אותו כבן- דוד ולהעריכו כבן-אדם. בשקט ובבטחון, כדרכו בכל דבר, תיכנן את עתידו. חתם על שרות צבא קבע בחיל הים, החל ללמוד כדי להתקדם במקצוע ולרכוש השכלה כללית. במסגרת עבודתי בקרתי לעתים קרובות בבסיס בו שירת ונוכחתי לא פעם עד כמה היה אהוב ואהוד על מפקדיו ופיקודיו כאחד.
יחסינו התהדקו והלכו, ונדמה היה שאנו גדלנו יחד משחר ילדותנו. מעולם לא ביקש דבר מאיש, אך תמיד נכון היה לעזור. בכוחות עצמו, הוא עדיין רווק - רכש דירה, ויום אחד באה הידיעה המשמחת "אני הולך להתחתן עם בת-שבע". היה בעל ואב אוהב ומסור לבת-שבע ולשלושת ילדיו.
התרגלנו במשך הזמן להעדרותו מן הבית בשל הפלגותיו בים ובגלל נסיעותיו לחו"ל בשרות החייל, ותמיד צפינו בכליון עיניים לשובו אל חיק המשפחה, עד שבאה הפלגה זו, אשר ממנה לא חזר עוד.
הכרתי את צבי בנער רך בשנים, ומאז גדל והפך לאיש-ים מנוסה, ודווקא ים זה, שאותו כה אהב, לקח אותו מיקיריו.