קשה לכתוב עליו בתור מיכאל, כי כל חבריו כינוהו פשוט מקס. וכך גם היה, פשוט וענו. כמו כן איני יכול לכתוב על מקס כעל בחור שאיננו עוד אתנו. לעולם לא אתרגל למחשבה זו. הכרתיו כחבר וגם כמפקדו במחלקת טורפדו. מנסיוני הקצר למדתי שלא רבים הבחורים שהנך יכול להיות מפקדם ועם זאת חבר, קרוב לכל דבר. עם מקס היה הכל אפשרי, כפי שהיה רציני ומבין בעבודתו כטכנאי טורפדו כן היה רציני ומבין כחבר. רבים הם ידידיו וחבריו ודבר זה מקשה על הכתיבה פי כמה. כה קרוב, היית אל צרותיו ושמחותיו ולפתע הכל נחתך, חלף עבר ולא ישוב עוד.
שנינו צעירים היינו במחלקת טורפדו באח"י "תנין", אנוכי כקצין המחלקה ומקס כטכנאי הטורפדו. שנינו שאפנו ללמוד להכיר ולרדת לפרטים ולבעיות הקטנות, וכל אחד עזר לשני כמיטב יכולתו.
בתור רב טוראי צעיר כבר נהירים היו לו קרביו של הטורפדו ככף ידו, ועדיין הוא לא נח, הוא חקר ודרש עוד ועוד, להכיר יותר ולדעת יותר.
טבעי הדבר אצל כל חייל וכל איש בכלל, שינסה לפעמים לחמוק מהעבודה לזמן מה ומקשיים קטנים. לא כזה היה מקס. העבודה בשבילו היתה גם תחביב וגם מצווה.
ואין טוב יותר כשהתחביב והעבודה דרים בכפיפה אחת, או אז מתעלה האדם מעל
קטנות היום יום, ואתה רואה אותו נהנה ומחייך.
בכל רגע פנוי מתעסוקה הוא היה מחפש אותה בעצמו.
כזה גם היה עם חבריו, תמיד מחייך ועוזר. איש צוות למופת, ולכן גם כה אהבוהו חבריו. פרט למשפחתו שכה היה קשור אליה, הצוללת היתה ביתו השני, הוא חי
אותה בכל רמ"ח אבריו.
האם הכל היה מוכן ליציאה לים? האם הטורפדו קיבל את הטיפול הדרוש? האם המחלקה תהיה מוכנה כראוי לביקורת המפקד? אלו היו הדברים שהטרידו את מוחו ללא הפסק. וכן גם עזב אותנו, אולם לא לחינם הושקע מרצו. צעירים ממנו שעבדו במחיצתו ספגו לתוכם את גישתו לחיים ולעבודה ויש דור המשך, אנו נמשיך לצלול ולהתאמן, ונשאף להיות טובים יותר ולדעת יותר, כפי שהיה מקס רוצה שנמשיך.